for Video Shiur click here to listen:  Psychology of the DAF Shabbos 121

We learned in the mishna: However, if a Jewish child comes to extinguish a fire on Shabbat, they do not listen to him and allow him to extinguish it, even though he is not yet obligated in mitzva observance, because responsibility for his rest is incumbent upon the Jew. The Gemara seeks to conclude: Learn from this that a child who eats meat from unslaughtered animals or violates other prohibitions, the court is commanded to prevent him from eating it. This mishna would resolve a dilemma that arose regarding that issue. The Gemara rejects this suggestion: Rabbi Yoḥanan said: This mishna is referring to a child who is acting with the intention of fulfilling his father’s will, and therefore one is obligated to prevent him from doing so. However, if a child sins of his own volition, one is not obligated to prevent him from doing so.

אורח חיים שמ״ג:א׳

קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו (מאיסור דאורייתא) ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות: הגה וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו (תוס' פרק כ"כ) וי"א דלא שייך חינוך לבית דין אלא לאב בלבד (ב"י) וקטן שהכה לאביו או עבר שאר עבירות בקטנותו אע"פ שא"צ תשובה כשהגדיל מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא"י סי' ס"ב):

Mishna Berura

 מאיסור דאורייתא - באמת אפילו מאיסורא דרבנן חייב להפריש כמו דצריך לחנכו במצות דרבנן וכדלעיל בסק"ו ס"ב אלא נ"מ דבאיסור דרבנן אם לא הפרישו האב אין ב"ד מוחין בידו אבל באיסור דאורייתא ב"ד מוחין ביד האב להפרישו והגר"א פירש דלהכי נקט מאיסור דאורייתא דמאיסור דרבנן פעמים שאין צריך להפרישו ואף ליתן לו לכתחלה מותר דהיינו בשצריך לכך וכגון רחיצה וסיכה ביוה"כ ופשוט דאם שמע לבנו ובתו הקטנים שהם מדברים לשה"ר מצוה לגעור בהם ולהפרישם מזה וכן ממחלוקת ושקר וקללות ובעו"ה כמה נכשלין בזה שהם מניחין לבניהם לדבר לשה"ר ורכילות ולקלל ונעשה מורגל בזה כל כך עד שאפילו כשנתגדל ושומע שיש בזה איסור גדול קשה לו לפרוש מהרגלו שהורגל בזה שנים רבות והיה הדבר אצלו בחזקת היתר ודע דשעור החינוך במ"ע הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי ענינו כגון היודע מענין שבת חייב להרגילו לשמוע קידוש והבדלה היודע להתעטף כהלכה חייב בציצית וכנ"ל בסימן י"ז וכן כל כיו"ב בין במ"ע של תורה בין בשל ד"ס אבל החינוך בל"ת בין של תורה בין של דבריהם הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול אבל תינוק שאינו בר הבנה כלל אין אביו מצווה למנעו בע"כ מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת אפילו באיסור של תורה כיון שאינו מבין כלל הענין מה שמונעו ומפרישו וכן אם הוא כהן אין צריך להוציאו מבית שהטומאה בתוכו אא"כ הוא בר הבנה אזי מצוה על אביו להוציאו כדי להפרישו מן האיסור מחמת מצות חינוך. ולהכניסו בבית שטומאה בתוכו וכן לספות לו בשאר איסורים אסור אפילו בתינוק שאינו בר הבנה עדיין וכמו שנכתוב לקמיה ומ"מ אשת כהן מעוברת שקרבו ימיה ללדת מותרת ליכנס לכתחלה באהל המת דאף שנראה לנו שודאי תלד שם ולד ושמא יהיה זכר ויטמא שם אפ"ה מותר דס"ס הוא שמא יהיה נקבה ושמא יהיה נפל:

Rambam deos 2:3

וִילַמֵּד עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִכְעֹס וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו. וְאִם רָצָה לְהַטִּיל אֵימָה עַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹ עַל הַצִּבּוּר אִם הָיָה פַּרְנָס וְרָצָה לִכְעֹס עֲלֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ לַמּוּטָב יַרְאֶה עַצְמוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא כּוֹעֵס כְּדֵי לְיַסְּרָם וְתִהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ כְּאָדָם שֶׁהוּא מְדַמֶּה כּוֹעֵס בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ וְהוּא אֵינוֹ כּוֹעֵס.

One should teach himself not to get angry, even over a matter which befits anger. If one desires to engender awe in his children and his household, or in the public, if he be at the head of a community, even if he desire to get angry at them so as to bring them back to the good way, he should only act angry in their presence so as to reprove them, but his disposition must remain calm within himself, even as a man imitates, who is angry when the time calls forth anger but in reality he is not angry.

The following statement is attributed to Rabbi Chaim of Volozhin (Keser Rosh 143):  “If a person sees in his nature that he is unable to give rebuke in a gentle manner (as is required, see Hilchos Deos 6:7), he is exempt from the commandment to rebuke.”

 

מֻתָּר לַעֲבֹד בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי בְּפָרֶךְ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַדִּין כָּךְ מִדַּת חֲסִידוּת וְדַרְכֵי חָכְמָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם רַחְמָן וְרוֹדֵף צֶדֶק וְלֹא יַכְבִּיד עֵלּוֹ עַל עַבְדּוֹ וְלֹא יָצֵר לוֹ וְיַאֲכִילֵהוּ וְיַשְׁקֵהוּ מִכָּל מַאֲכָל וּמִכָּל מִשְׁתֶּה. חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נוֹתְנִין לָעֶבֶד מִכָּל תַּבְשִׁיל וְתַבְשִׁיל שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין. וּמַקְדִּימִין מְזוֹן הַבְּהֵמוֹת וְהָעֲבָדִים לִסְעוּדַת עַצְמָן. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (תהילים קכג ב) "כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ". וְכֵן לֹא יְבַזֵּהוּ בַּיָּד וְלֹא בִּדְבָרִים. לְעַבְדוּת מְסָרָן הַכָּתוּב לֹא לְבוּשָׁה. וְלֹא יַרְבֶּה עָלָיו צְעָקָה וְכַעַס אֶלָּא יְדַבֵּר עִמּוֹ בְּנַחַת וְיִשְׁמַע טַעֲנוֹתָיו. וְכֵן מְפֹרָשׁ בְּדַרְכֵי אִיּוֹב הַטּוֹבִים שֶׁהִשְׁתַּבֵּחַ בָּהֶן (איוב לא יג) "אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי" (איוב לא טו) "הֲלֹא בַבֶּטֶן עשֵֹׁנִי עָשָׂהוּ וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד". וְאֵין הָאַכְזָרִיּוּת וְהָעַזּוּת מְצוּיָה אֶלָּא בְּעַכּוּ''ם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה אֲבָל זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ וְהֵם יִשְׂרָאֵל שֶׁהִשְׁפִּיעַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טוֹבַת הַתּוֹרָה וְצִוָּה אוֹתָם בְּחֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִים רַחְמָנִים הֵם עַל הַכּל. וְכֵן בְּמִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶּׁצִּוָּנוּ לְהִדָּמוֹת בָּהֶם הוּא אוֹמֵר (תהילים קמה ט) "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו". וְכָל הַמְרַחֵם מְרַחֲמִין עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג יח) "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ":

It is permissible to work a heathen slave relentlessly. Even though it is lawful, the quality of benevolence and the paths of wisdom demand of a human being to be merciful and striving for justice. One should not press his heavy yoke on his slave and torment him, but should give him to eat and drink of everything. The sages of old were in the habit of sharing with the slave every dish they ate, and they fed the cattle as well as the slaves before they themselves sat down to eat.— — Nor should a master disgrace his servant by hand or by words; the biblical law surrendered them to servitude, but not to disgrace (Niddah 47a). He should not madly scream at his servant, but speak to him gently and listen to his complaints.— — Cruelty is frequently to be found only among heathen who worship idols. The progeny of our father Abraham, however, the people of Israel upon whom God bestowed the goodness of the Torah, commanding them to keep the laws of goodness, are merciful toward all creatures. So too, in speaking of the divine attributes, which he has commanded us to imitate, the psalmist says: "His mercy is over all his works" (Psalm 145:9). Whoever is merciful will receive mercy, as it is written: "He will be merciful and compassionate to you and multiply you" (Deuteronomy 13:18).

Strict or lenient is less important as the attitude.  Must imagine as if you see your friend about to lose $100.  Yes, you get anxious and excited and maybe even yell but the person can sense if you are doing this for them or for your own ego.

for Video Shiur click here to listen:  Psychology of the DAF Shabbos 121

Photo by Matteo Maretto on Unsplash