Eruvin 32

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי סָבַר: נִיחָא לֵיהּ לְחָבֵר דְּלֶעֱבֵיד הוּא אִיסּוּרָא קַלִּילָא וְלָא לֶיעֱבֵד עַם הָאָרֶץ אִיסּוּרָא רַבָּה. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: נִיחָא לֵיהּ לְחָבֵר דְּלֶיעֱבֵד עַם הָאָרֶץ אִיסּוּרָא רַבָּה, וְאִיהוּ אֲפִילּוּ אִיסּוּרָא קַלִּילָא לָא לֶיעֱבֵד.

The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara answers: Rabbi Yehuda HaNasi holds: It is preferable to a ḥaver that he commit a minor transgression, namely separating tithes from produce that is not adjacent to the produce they seek to exempt, so that an am ha’aretz will not commit the major transgression of eating tevel on his account. And Rabban Shimon ben Gamliel holds: It is preferable to a ḥaver that an am ha’aretz commit a major transgression, and that he himself not commit even a minor transgression.

for Video Shiur click here to listen:  Psychology of the DAF Eruvin 32

ישמח משה כי תשא ג

וכדי להבין דברי חכמים וחידותם, אקדים לפרש הגמרא בפסחים (דף נ"ג ע"ב) שלח ליה שמעון בן שטח אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי שאתה קרוב להאכיל קדשים בחוץ. איבעי להו תודוס איש רומא גברא רבה הוא, או בעל אגריפון הוי. תא שמע ועוד זו דרש תודוס איש רומא מה ראו חנניא מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קידוש השם לכבשן האש, נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מציוון על קדושת השם כתיב בהו (שמות ז כח) ובאו בביתך וגו', אנו שמציוון על קידוש השם על אחת כמה וכמה, עד כאן. והנה יש לדקדק (א), האיך מוכח מכאן שהיה גברא רבה דבעי הגמרא למפשט מהכא. (ב), דקאמר עוד זו דרש, מכלל שדרש עוד איזה דרוש אחר, ואם כן אמאי לא הביא היא שדרש חוץ לזה. (ג), נשאו קל וחומר בעצמן, תיבת בעצמן הוא אך למותר. והנ"ל דהנה התוספת (ד"ה מה) הקשו שם על פירוש רש"י (ד"ה מה) דפירש מה ראו שלא דרשו וחי בהם (ויקרא יח ה), ולא שימות בהם (יומא פ"ה ע"ב), וז"ל: וקשה דהא בפרהסיא הוי, ולכולי עלמא בפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו אמצוה קלה, ומפרש רבינו תם דצלם זה לאו עבודה זרה הוי, אלא אינדרטא שעשה נבוכדנצר לכבוד עצמו, ולכך קאמר מה ראו, ועל זה משני הגמרא שפיר דהחמירו על עצמן, עד כאן. והנה נחלקו הרמב"ם ורבינו ירוחם (ביו"ד סי' קנ"ז) בכל שאר מצות שבתורה חוץ מג' דברים, דהדין בהו דיעבור ואל יהרג, אם אדם רשאי להחמיר על עצמו ולהרג ולא לעבור. והנה הרמב"ם סובר דאינו רשאי ומתחייב בנפשו, ורבינו ירוחם וסייעתו סוברים דרשאי להחמיר על עצמו וליהרג. ועל מצות עשה, לכולי עלמא יעבור ואל יהרג ואינו רשאי להחמיר. ונ"ל לומר טעם על מה שמחלקין הפוסקים הנ"ל בין לא תעשה ועשה, דלעבור על לא תעשה רשאי להחמיר, ולבטל מצות עשה אין רשאי להחמיר. דהנה הקרא אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, דדייקינן ולא שימות בהם משמעו דוקא מצות עשה, והבן. אך דהקבלה באה אף בלא תעשה דפקוח נפש דוחה, אבל מכל מקום אינו מפורש בהדיא רק בעשה, וכבר כתב הט"ז (סי' קי"ז) ובחו"מ סי' ב' דדבר המפורש, גם חכמים אין רשאין להחמיר והבן, ואם כן מובן החילוק שבין עשה ללא תעשה, ודוק. והנה מבואר (ברמ"א ובש"ך) דאם הוא אדם גדול חסיד וירא שמים, כולי עלמא מודי דרשאי למסור עצמו על קידוש השם אפילו על מצוה קלה. ולכאורה יש להפליא הכי בשביל שהוא חסיד וירא שמים ישתנה דינו, הלא כתיב וחי בהם. ונראה דהאי וחי בהם יש לפרש על שני פנים, א' כפירוש רז"ל ולא שימות בהם כנ"ל. ב' שכל חיותו יהיה בהם, דהיינו שכל עשיותיו ותנועותיו ועסקיו יהיה רק בתורה ומצות, וזולתן לא יהיו לו שום חיות בעולם, וכל כך יהיה דבוק ונתעצם עם התורה והעבודה והמצות, עד אם ירצו להעבירהו על אחת ממצות ה', יפסק חיותו. ואם כן לפי זה הוא להיפך דרשאי למסור עצמו, ואדרבה מציוה על כך. והנה ידוע דהתורה ניתנה לפי מדריגת כל אחד ואחד, כמו שדרשו (שמו"ר ה' ט') בפסוק (תהלים כט ד) קול ה' בכח, בכחו לא נאמר וכו', ואם כן אצל ההמונים אשר כל עסקם הוא בעניני העולם, אך בעת הפנאי ובהנתק מעליהם עול דרך ארץ, אוחזים מעשה ה' בידיהם, הנה בהם יהיה פירוש הפסוק הנ"ל כפשוטו, ולא שימות בהם כפירוש הגמרא. אמנם כן אצל הצדיקים הדבקים תמיד בו ית"ש, וכל עסקם ועניניהם סובבים הולכים בתורתו ועבודתו, ופורקים מעליהם לגמרי עסקי העולם השפל, ומשתוקקים לתכלית האמיתי באהבה עזה ונפלאה, עד שעיקר חיותם היא רק בתורה הק', באלו יתכן הפירוש של הפסוק וחי בהם כפירוש הב' הנ"ל, וממילא מחויבים למסור נפשם על כל עבירות ומצות הקלות, לאשר כי הן המה חיותם ממש כנ"ל. והנה לכאורה יש לדקדק בגמרא הנ"ל דמאי קל וחומר הוא זה מצפרדעים, דבשלמא הצפרדעים לא נתהוו אלא בשביל כך שימסרו עצמן על זה כידוע מדברי רז"ל (פסחים נ"ג ע"ב), אבל הם לא נצטוו על כך, וקל וחומר פריכא הוא. אמנם על דרך שביארנו דאם הוא חסיד ופרוש, עד שכל עצמו וחיותו דבק רק בתורה ובמצות כנ"ל, מחויב למסור עצמו על קידוש השם גם בכל עבירות, ניחא. והיינו דדייקא לומר נשאו קל וחומר בעצמן, ר"ל במה שהן עצמן וחיותן היה דבק בה', ועל פי בחינתם נשאו שפיר קל וחומר, והבן. ועל פי זה אמרתי לפרש מאמר רבקה אל יעקב (בפרשת תולדות) ברח לך וגו' (בראשית כז מה) עד שוב אף אחיך ממך. ולכאורה ממך הוא שפת יתר. ולפי מ"ש יבואר, דהנה לכאורה קשה איך אמרה לו ברח לך לבטל מצות כיבוד אב מחמת יראת עשו שמא יהרגו, הלא חסיד וירא שמים רשאי למסור עצמו בשביל שום מצוה, ומי לנו חסיד גדול מיעקב, ובודאי היה רוצה למסור נפשו ולא לבטל מצות כיבוד. וצריך לומר דמה שאמרה לו שיברח לאו בשביל עצמו, אלא בשביל שלא יעבור עשו על שפיכת דמים. והנה בדבת (דף ד'.) פריך וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. והקשו התוספת (ד"ה וכי) הא בבכל מערבין (עירובין ל"ב ע"ב) אמרינן ניחא ליה לחבר דלעבד איסורא קלילא, ולא לעבד עם הארץ איסורא רבה. ותירצו התם כדי שלא יאכל עם הארץ טבל על ידו, עכ"ל. היוצא מזה דבמקום דהוא הוי הגורם, אמרינן לו דליעבד איסורא קלילא כי היכי דלא ליעבד חבירו על ידו איסורא רבה, על כן כדין עשתה רבקה במה ששלחה את יעקב מעל פני עשו, כדי שלא יבא עשו לידי עבירה דשפיכות דמים בהריגתו ליעקב, דאפילו בן נח מציוה על שפיכת דמים (סנהדרין נ"ז ע"א), ואין לומר בזה וכי אומרים לו לאדם חטא וכו', דהיינו שיגיע מזה ביטול מצות כיבוד אב ואם, וכיון דיעקב הוא היה הגורם להשנאה של עשו במה שלקח הברכות ממנו. וזה שאמרה ברח וגו' עד שוב אף אחיך ממך, ממך דייקא, ר"ל שאתה הוא הגורם להאף שלו, ועל ידך באה השנאה, ולזה מותר לך לברוח אף אם תבטל מצות כיבוד אב ואם, והבן.

The Yismach Moshe quotes Tosafos here in that he draws a distinction between when one is implicated in the issur, or not.  So here, where the am ha’aretz would be eating untithed produce of the chaver, therefore the chaver can perform a minor issur of tithing food that is not adjacent.  However, when the Chaver is not implicated at all, he cannot transgress a minor issur, evem to save another from a larger prohibition.

On the topic of sacrificing one thing for another, the Yismach Moshe develops this matter further, quoting a famous dispute between the Rambam and Rabbenu Yerucham if a person can voluntarily martyr himself even for a small prohibition.  In this, he suggests clever three-tiered approach to the verse, “You shall live by them” וחי בהם (ויקרא יח ה), ולא שימות בהם יומא פ"ה ע"ב as is interpreted by the Gemara in Yoma 85b.  The derasha, is one should live with mitzvos, not die by them.  So on one level that means one is not to martyr himself for most commandments other than idolatry, murder, or sexual immorality.  Then, according to Rabbenu Yerucham, since it says one should live by them, it implies living through fulfilling commands, which implies “asehs” - positive commandments, that is to live with them.  But via violating a negative commandment, one can choose not to live by them.  Then, the final stage is for the great tzaddik, who reads in the verse, “to live by them”, that every moment of life must be attached to Torah, and so he is even permitted to martyr himself for a positive commandment.

Through this approach, he resolves the difficult to comprehend aggadah Pesachim 53b.  Chananya, Mishael and Azaryah were emboldened to martyr themselves and be thrown in to the furnace because the learned a kal v’chomer from the frogs in the Egyptian plague.  Just as they jumped into the furnace, and they are not commanded by G-d, surely we must do so as we are commanded by G-d to keep the Torah.

The obvious question is that frogs have no brains and didn’t really make a choice.  Perhaps, a pashut pshat answer is that Chananya, Mishael and Azaryah drew inspiration from the frogs’ ability but did not actually learn up a kal v’chomer.  But the Yismach Moshe resolves the problem as follows: The great tzaddik can only live by and through the Torah. In reality he is no different than a frog.  The Torah is his instinct and life-force.  Therefore, he can martyr himself for any mitzvah.

for Video Shiur click here to listen:  Psychology of the DAF Eruvin 32

Translations Courtesy of Sefaria