If We Desire Respect For The Law, We First Must Make More Respectable - Louis Brandeis 

אָמְרוּ לוֹ: אֵין שְׁעַת הַסַּכָּנָה רְאָיָה.

The Sages said to him: The halakha cannot be determined from that incident, as an incident occurring during a time of danger is no proof. At a time of danger it is permitted to carry even in places where carrying is ordinarily prohibited by rabbinic law.

One can see in the various interpretations (quoted below) of extra-legal courses of action taken שְׁעַת הַסַּכָּנָה : It may mean an understanding that the rabbinic restriction did not apply under duress, or even that the entire mitzvah is not really being fulfilled at all and it is still being done symbolically, as is described in the case of the Succah or Lulav below according to some opinions.  The parallel to our situation is that they might NOT have made a temporary allowance with no application even to a future situation that is similar. Or possibly it is a general principle that can be applied to all similar rabbinic prohibitions that prevent doing a mitzvah when under persecutory duress.

It is interesting to note the balance of priorities. Sometimes the rabbis need to hold the line, and in fact will not change their enactment even under duress of persecution, such as found described in the beginning of Kesuvos (3b). At other times, the rabbis leave room for future expedience such as how the Ritva understands using wide boards for a Succah roof that normally are invalidated rabbinically, but here allow for a stealth Succah because it appears like a regular home roof. Furthermore, there are possibly one time situations where it is permitted at a particular juncture as a hora׳as sha’ah with no extrapolation.  This is one of many instances that cast the rabbis as not merely adjudicators of Torah law, but often using discretion, judgement, common sense and social realities to enact or withhold decrees.

חקירה

האם ההיתר בשעת סכנה משום חוק כללי שלא גזרו במקום סכנה, או משום שסומכים על דעת יחיד בשעת הדחק, או אולי אינו מותר בעצם רק עשו הוראת שעה לאיזה צורך כגון שלא לשכח אותו מצוה או שלא להמיס לב העם.

סוכה יד, ב

א"ר יהודה מעשה בשעת הסכנה שהביאנו נסרים שהיו בהן ארבעה וסיככנו על גבי מרפסת וישבנו תחתיהן אמרו לו משם ראיה אין שעת הסכנה ראיה

 ריטב״א סוכה יד, ב

תני׳‎ כותיה דרב סככה בו עד אמרו לו אין שעת הסכנה ראיה. פירוש לדברי הכל אין עושין סוכה בדבר הפסול בגופו מן הדין אפילו בשעת הסכנ׳‎ דהא למאי מהני הרי אינה סוכה כלל אבל בנסרים שפסולן אינו בגופן אלא מדרבנן משום גזרה אמרו רבנן דבשעת הסכנה לא גזרו כדי שלא תשתכח תורת סוכה ואוקמוה אדינא אבל ר׳‎ יהודה סבר שאלו גזרו בהם חכמים כלל היו עושין לדבריהם חזוק אפילו בשעת הסכנה כאלו היו פסולין מן התורה ומכיון שסיככו בהם אלמא לא גזרו בהם כלל וכיון דקי״ל דנסרים שיש בהם ארבע אין פסולין מן התורה ק״ל כטעמא דסככו בה בשעת הסכנה כר״מ. ושמעינן מינה שכל שפסולו מדבריהם משום גזירה מסככין בו בשעת הסכנה דלא אפשר בכשרות ומברכין על ישיבתה דאלו לא היו מברכין בה בשעת הסכנה מה ראיה מייתי מינה ר׳‎ יהודה הא ודאי מכיון דלא מברכין בה כלל דפסולה מדרבנן אלא ודאי כדאמרינן. ובפרק לולב וערבה מוכח בהדיא שכן הדין בכל פסולי ארבעה מינין שבלולב שהן מדבריהם נדחין בזמן מצות לולב של תורה בשעת הסכנה דלא אפשר אלא בהכי:

רמב״ם הלכות לולב ח:א

וּבִשְׁעַת הַדְּחָק אוֹ בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה לוּלָב הַיָּבֵשׁ כָּשֵׁר אֲבָל לֹא שְׁאָר הַמִּינִין:

And in a time of duress or a time of danger — a dry palm branch is fit. But not the other species.

השגת הראב״ד שם

ובשעת הדחק וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אני איני אומר כן שהרי אמרו יבש פסול וכ''מ שאמרו פסול אפילו דיעבד הוא ופסולא דאורייתא הוא וכל פסולא דאורייתא אין חלוק בשעת הדחק וכשאמרו לו אין שעת הדחק ראיה כך אמרו לינקוט בידייהו כל דהוא כי היכי דלא תשתכח מינייהו תורת אתרוג ור''י לא העיד אלא שהיו מורישים לולביהם לבניהם ולא אמר שהיו מברכים עליו עכ''ל: