Our Gemara Tells us that when one teaches Torah from a deceased sage, his lips still move in the grave. The implication is that in some way he is still living. What does that really mean?

On a simple level, we can say that a person’s greatest immortality is their ideas. If we are discussing their ideas then it is as if they’re alive because their effects remain in this world.

However, there’s a deeper way to understand this as well. The ancient Jewish idea as well as the Neoplatonic idea of the soul recognized that intellectual activity itself is the human soul. That is, the spark of autonomous, self-aware, intellectual activity represents a unique spiritual existence and manifestation. This sense of self, that we are who we are, It’s something highly subjective but not possible to explain scientifically. Everyone can feel and know themselves. What is that? Presumably, a robot can behave in programmed Ways but not actually know itself and be aware of itself. This is the seat of intellect and the soul that the ancients were aware of before science told them what they should believe, or not believe in. It as just common sense and obvious that the soul existed.  What else could explain what was going on in our hearts and minds?

In that sense, one’e ideas or who they are. When one’s Torah is being stated it is not as if he is alive, but rather he lives through those words. For more about this, check out Torah Temimah Shir Hashirim  7:10. 

דובב שפתי ישנים. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות בקבר, דאמר קרא וחכך כיין הטוב הולך לדודי למשרים דובב שפתי ישנים – ככומר של ענבים סטכומר הוא כלי שמניחין בו ענבים עד שמתחממים, ויינו נוח לצאת, וכמו הלשון מכמר בשרא, בפ' תמיד נשחט בפסחים. מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב אף ת"ח כיון שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות בקבר עעיין במהרש"א שעמל לפרש כלל הענין משפתותיו דובבות שלא יהיה רחוק מן השכל, כי הענין מבואר כי הדבור הוא כח הנשמה ע"י כלי הגוף וכל דבור משובח מוליד כח רוחני בדומה משובח, ובאמרו בשם אומרו אותו כח רוחני שנולד כבר הוא מעורר מולידיו בב' עולמות שהם הנשמה בעוה"ב וכלי הדבור שהם השפתים בעוה"ז גם כי הם בקבר כבר, ומביא הדמיון מיין הטוב המונח בבור הוא רוחש ודובב ע"י כח האצבע המעוררו, כן השפתים גם כי מונחים בבור שחת רוחשות ע"י כח המעוררן.

ואמנם יש לפרש בטעם מליצה זו בפשיטות, שרוח החיוני לא יאבד לעולם, והוא ע"פ מה שמזכירין דבריו וחכמתו, וכמ"ש בירושלמי פ"ו דשקלים אין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הם זכרונם, והיינו שפתותיו רוחשות בקבר, ור"ל מה שהגה בשפתיו עדיין רוחשות בעולם אע"פ שהוא בקבר, והכל נאמר בלשון מליצי. .

(יבמות צ"ז א')