מילי דהספידא על אבי ומורי זכר צדיק לברכה

מאת: הרב שמחה פוירמן

 

ביום שלישי, כ״ט אלול תשע״ז הרב חיים יהושע בן אברהם פוירמן סים מלהגיד שיעורו האחרון בישיבה אוניברסיטי, מכון לחינוך ״עזריאלי״. אמר לאחד ממשרתיו, ״חכה לי, שצריך אני לנוח קצת״, ואז יצאה נשמתו הקדושה ונפטר בן שמונים ושמונה שנה, וסיים קרירה של ששים ושש שנה בחינוך ילדים. מאד קשה לתאר אפילו מקצת שבחיו של ענק-חינוך זה. אמנם, ידוע שהפטירה בערב ראש השנה זכות גדולה, שהלא החי יתן אל לבו ויהרהר בתשובה. לכן תועלת גדולה וזכות לנפטר למסור לצמא טיפה מן הים של חכמתו ותבונתו בחינוך ילדים, והדרכה שלו לרבנים, רביים ומורות.

 

אבי התחיל ללמד לתלמידים בשיעור ״התחלת גמרא״ כשהיה בגיל עשרים ואחד. יש לי הגמרא שלו, ובכתב ידו, ניקד כל המילים של כמה דפים. (כדאי להעיר שבששים שנה שעבר, לא היה מחשב, ומעבד תמלילים. והמכונת צילום היתה יקר מאד. לכן היה צריך לנקוד כל מילה ומילה בידו, ואח״כ להוציא סך חשוב להעתיק הדפים. וכל זה עשה בשמחה מתוך אהבתו לחנך ילדים כראוי.) גם היה תלמוד ותיק של רב הוטנר זצ״ל וכתב בשבילו כמה ממאמריו. ובישיבה, השותף-חדר שלו היה רב דוד קאהן שליט״א, ומספר חדרם היה 613! מלבד התלמידים שלו, הרבה מחנכים פנו לו לקבל עצות בעניני חינוך, לכן אינו גוזמא לומר דליכא יהודי בארצות הברית שאינו, על כל פנים, ״כלי שני״ תלמיד שלו.

 

היה לאבי שיטות מיוחדות בחינוך, ואי אפשר לפורטם, כי רבים הם. אמנם, אכתוב קצת מהם שמאד מפתיעים, שהם אינם על פי ״דרך המקובל״.  קודם כל, הרבה בז לו כל מיני פרסות ובחינות. סברתו, שיש לכל ילד תשוקה טבעית ללמוד, להצליח, ולאמן עצמו בכל מקצועי לימוד. והראיה, שלא מצינו שום ילד בריא שמתרשל מללמוד לדבר או להלוך על רגליו, אע״פ שזה ודאי קשה מאד. ואין שום ילד שמתעצל או אין לו תשוקה להתגבר בתפקידי חיים אלו. ואבי הוכיח מזה שברור שבטבע כל אדם תאוה ודחף עמוק לשלוט על עצמו. לכן, אם ילד לא ״רצה״ ללמוד, אבי תמיד בדק למצוא איזה סיבה מאת ייחס הבית ספר,ייחס ההורים, או הרבי שהכחיש והבאיש תאותו ותשוקתו הטבעית ללמוד.

 

ועל דרך זה, שנואה לו בחינות, בשביל שהם מביישים את התלמידים. ופרט, כשראה בחינה שנדרגת בעט אדום, היה לו צער ומורת רוח. אמר, ״למה צריך לבייש את הילד דוקא בקו אדום? ובדרך כלל, אפילו התלמידים שקבלו דרג יפה, שוכחים רוב החומר בתוך ימים אחדים!״ סברתו היה, שאם אינם לומדים לשמה ומתוך תשוקה ונעימות, הלימודים נשכחים כמעט מיד לאחר הבחינה.

 

יש מנהג בקצת בתי ספר, שהרביים ומורות נותנים הפסקה יותר ארוכה,  או הנחה מעבודת בית,  לתלמידים שהצליחו וקבלו דרג ״א״. אבי תמה על זאת: אמר, ״האם אנו רוצים לחזק בלבב התלמידים שלימוד תורה הוא ״עונש״, ופטור מלימוד הוא ״שכר״? תמיד היה מנהגו עם תלמידים שהצטיינו בדרג יפה להזמין להם ללמוד יותר, בשיעור נוסף או פרויקט יתירה. כשארכו הימים והשנים, מזמן לזמן, כשתלמידים מעשרים ושלושים שנה שעברו נפגשים עמו, הגידו לו בדיוק מה שלמדו משיעורים נוספים אלו. אבי אמר לי, ״מתוך שלמדו לשמה ומתוך אהבה, זוכרים את הכל בלי שום בחינה ופרס!״

 

כתוב במשלי (כ:ה): ״מים עמקים עצה בלב איש, ואיש תבונה ידלנה.״ הוי אומר, האיש תבונה אינו נותן עצה, אלא דולה עצה מלב השואל. אבי היה בעל עצה מופלא, ותמיד מחזיק במדת השתיקה. כששואל שאלה, הקפיד מאד להמתין חמש שניות דוקא, כדי שהתלמידים שאינם כל כך מהירים יקחו זמן-מה לחשוב ולהכין תשובתם. ולא עוד, אלא גם הקפיד שעד חמש שניות התלמידים לא יגביהו ידם לענות כדי שלא יבלבל האחרים שעדיין חושבים. וגם לאחר שהתלמיד ענה השאלה, המתין עוד חמש שניות כדי שיקחו זמן ראוי לקלוט הדברים במוח המדבר ובמוח השומעים.

 

וכל שכן, שנהג במידת השתיקה בעת התפילה. מברכה הראשונה עד קדיש האחרון לא דיבר מילה אחת, אפילו לתועלת גדולה. אני זוכר פעם אחת ישב בצידו איש שמסתמא היה מוטרד מאד. האיש לא הפסיק מלדבר עם אבי מתחילת התפילה עד סופה. הרבה פעמים, היה שואל, ״רבי פוירמן, מה אתה חושב?״ אף פעם לא הוכיח אבי אותו או הגיד לו ״נו, שקט!״ רק נד ראשו, ורמז משהו בעיניו שהרגיש את הענין. כשנגמר התפילה, אמר, ״רבי פוירמן, אני אוהב העצות שלך, וכל מה שאתה אומר הוא בחכמה גדולה!״ והייתי שם, ואני מעיד שאבי לא פתח פיו לדבר אפילו מילה אחת. חסימת פיו ואזנו הקשבת של אבי, דלה העצה מעמקי לב השואל, וזאת חכמתו הגדולה.

 

מתוך מדת השתיקה, כוחות התבונה של אבי כמעט הגיע לרוח הקדש. מעיד אני הרבה פעמים שידע מה שנסתר מעיני הבריות. פעם אחת, תלמיד בא לשיעורו בשעה מאוחרת, ונכנס לחדר בחפזון. אבי קרא לו, ״תגיד לנו, האם ענתה הן?״ אבי הרגיש שהוא הציע נישואין לכלתו וזאת הסיבה למה הוא מאוחר! עוד מעשה בסגן מנהל שנטל עצה אודות המנהל שלו שרודה בו בפרך . השיב לו אבי, ״אל תדאג, עוד זמן מעט והבוס שלך לא ישאר בשררה שלו!״ - וכך היה! ועוד מעשה שקשה להאמין אם לא ששמעתי מפי אבי בכבודו ובעצמו: היה מבקר ישיבה להגיד שיעור לדוגמא. כשנכנס לכתה ופגש שורה של כמה ילדים, בלי שום הקדמה, התחיל לקרות לכל ילד בשמו! אמר, ״אתה נראה כמו...יענקל! ...אתה נראה כמו דוד! ...אתה שמולי!״

 

ובלי ספק, אבי זכה לידיעה למעלה מין הטבע בגלל מדת השתיקה, סבלנותו, ותבונתו העצומה. ומי חכם ויבן אלה, ויהי זכרו ברוך, ויהי רצון שנזכה ללמוד ממעשיו.